למקרה שלא ידעתם, אני אוהבת את Glee. כיף, נהדר, וכל כך פאקינג גיי. בתוכנית יש כמעט את כל הדברים שאני אוהבת. שירה, ריקוד, בדיחות עוקצניות, ג'יין לינץ', ידי ג'אז, מעודדות לסביות. פשוט איכות טלווזיונית. דבר נוסף שאני אוהבת בנוגע ל"Glee" זה שהתוכנית הפכה לתופעה תרבותית מאסיבית. זה גזעי לאהוב את התוכנית הזאת. אפילו הנשיא אובמה הצטרף לגל והזמין את משתתפי התוכנית לשיר בבית הלבן בחג הפסחא.
Yay, Gleeks! הגענו למיינסטרים! נכון? אממ, כן, בערך. יחד עם כל ההצלחה של Glee, התוכנית מייצגת את הדיכוטומיה הבסיסית בתרבות שלנו. בזמן שרוב העולם יותר משמחים לצחוק יחד איתנו, הם עדיין לא לחלוטין מרגישים בנוח להפוך אותנו לשווים. יש לנו אישור כניסה לסלון בביתם למשך שעה כל שבוע, אבל האישור הזה לא תקף עבור חיים חופשיים בכל שעה ובכל יום.
אפילו ההזמנה לבית הלבן, אמנם פנסטסית, מאפיינת את מאבקנו. הנשיא אובמה אכן שאף לבטל את החוק בצבא האמריקאי "Don't ask, Don't Tell" אבל הוא אינו תומך בשיוון מלא בנישואין. צעד אחד קדימה, וצעד נוסף עדיין תקוע בבוץ. אני מסכימה שהצעד קדימה היה משמעותי.
אמנם, חסרי סבלנות ככל שנהיה, תנועת "Glee" יכולה להיות סימן לימים טובים יותר שעתידים להגיע. כי, במקום התרבות של בוז כלפינו, ההיכרות עם התוכנית במקרה זה יכולה להביא להתרבות של קבלה. סקרים הראו שוב ושוב כי הדורות הצעירים חשים בנוח יותר ומחויבים כלפי זכויות ההומוסקסואלים. העתיד נראה בהיר - יש פשוט עניין מסובך של להגיע לשם, ומהר. אבל כמו שהשיר אומר: Don't stop believing.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה